דברים שרואים מכאן לא רואים משם

2010-04-30T05:54:00.000-07:00

על ייעוץ ארגוני וצילום:

פורסם לראשונה במגזין אינטרנטי של חברת דורטל id דורטל id

עורכת הכתבה מרב אלמוג מרב אלמוג

קוראים יקרים.

הכל התחיל כשהתכנסנו - צוות דורטל ID - בסטודיו של אלדד מאסטרו, כדי לצלם צילומי תדמית לאתר החברה.

הגענו אל הסטודיו, חבורה של מאמנים ויועצים בעלי ניסיון, אנשים שרגילים לעמוד מול קהל, להיפתח במהירות, ולתקשר עם זרים, ולא מעט מאיתנו פשוט נאלמו דום וקפאו אל מול עדשת המצלמה.

אז נכון, זה באמת לא פשוט לעמוד חשוף אל מול עיניים בוחנות של אדם זר ולהתמסר, אבל בינינו - זה בדיוק מה שאנחנו עושים בעבודה שלנו.

החווייה הזאת עוררה לא מעט שאלות ומחשבות וממנה צמח העלון הנוכחי.

עלון שהוא קצת פחות "טיפים וכלים" וקצת יותר "מחשבה על..." ועדיין, הוא בוחן הרבה מאד מהנושאים שבהם עוסקים יועצים ארגוניים, אבל גם צלמים.

העבודה על העלון כללה שיתוף פעולה הדוק עם הצלם אלדד מאסטרו, הן ברמת הייעוץ התכני בתחום הצילום והן ברמת הצילומים המלווים.

מאחלים לכם קריאה נעימה ומעוררת מחשבה, כי דברים שרואים מכאן לא רואים משם...
מהו הצילום עבורי:
"הצילום מהווה עבורי דרך לחשיבה, להעמקה ולתרגול ההתבוננות. זוהי שפה המחברת טכניקה (כלי) עם תוכן, רגש ודמיון. היכולת להקפיא רגע חולף בחיים יוצרת הזדמנות לפגוש מידע החבוי עמוק בתודעה שלנו ולאפשר לו לצוף ולהתגלות. בעבודה מוזמנת טמונה האפשרות לקחת רעיון, מחשבה או יצירה המורכבת מחומר ורוח, ולהפוך אותם לדימוי ווידואלי ולהוסיף מימד של חיות, תנועה ונוכחות. האסתטיקה של הצילום מבוססת על תהליך של החסרה וצמצום. זהו מדיום מוגבל, שטוח, ללא חומריות או טקסטורה, בדרך כלל מרובע כלשהו בעל מסגרת מוגדרת. אך דווקא בשל כך, הוא מעורר אצלנו את התשוקה והשאיפה להפיח בו רוח חיים משל עצמו" (אלדד מאסטרו).

א. פתיח,תהליך בין 3 שלבים.
כאשר אנחנו מדמיינים צילום אנחנו בעיקר חושבים על הרגע בו אנו מביטים דרך העדשה ולוחצים קליק, אבל התהליך הצילומי הוא יותר מאשר רגע לכידת התמונות בעדשת המצלמה. תהליך צילומי נכון ומלא מורכב, למעשה, משלושה שלבים:
1. שלב לכידת התמונות - החוויה של הצילום עצמו, חווייה שכוללת הרבה רגש, סערה, ועניין.
2. שלב העיבוד – שלב עיבוד התמונות, כרוך בלהביט עליהן מספר פעמים, לבדוק, למיין, להוציא את העיקר מהתפל, להתמקד בעיקר ולבחור את התמצית, שמעבירה בצורה הטובה ביותר את המסר. במקביל, שלב זה מאפשר לבנות קונספט כלשהו, לחשוב על דרכים חדשות. מתוך ההתבוננות והמחקר של הפרטים, עולות מחשבות חדשות ורעיונות חדשים.
3. שלב החומר - העברת התמונה למצב מודפס של חומר, הפיכתה לחלק מהחיים, לאובייקט שאפשר להחזיק אותו ביד, לדפדף בספר, לתלות על הקיר ולהתבונן בו.

כאשר אנחנו מדמיינים ייעוץ ארגוני, אנחנו חושבים בעיקר על תהליך ההתערבות, במהלכו היועץ מגיע לארגון ו"הופך עולמות". בפועל, גם התהליך הייעוצי, בנוי משלבים, אשר ניתן לסכמם באופן גורף כשלושה עיקריים:
1. שלב איסוף החומר והנתונים – הן במסגרת אבחון מוגדר והן במסגרת התבוננות בלתי-אמצעית של היועץ על החיים בארגון.
2. שלב בחינת החומרים – בחינת כל החומרים שנאספו וגיבושם לכדי מודל התערבותי מוגדר, תוך כדי התייעצות מתמדת עם הלקוח.
3. שלב ההתערבות – השלב שבו אנו עושים שימוש בחומרים שנאספו ובמודל הייעוצי שהוגדר על מנת לשנות את התמונה הקיימת ולבנות אחרת במקומה.
שני התחומים כרוכים באיסוף חומר, אך בעוד יש נטייה לחשוב שייעוץ הוא בעיקר התערבות, וצילוםהוא בעיקר לכידת התמונות, שניהם דורשים מעבר נכון בכל השלבים, וכרוכים במחשבה לא מועטה, בין לבין.

התהליך דומה במעט לסיפור המיתולוגי על סיזיפוס.
סיזיפוס תואר במיתולוגיה כטיפוס ערמומי ואכזר, אשר נענש על מעשיו על ידי זאוס.
על פי המיתולוגיה היוונית, נגזר עליו לגלגל שוב ושוב אבן כבדה במעלה הר, ובכל פעם שהגיע לראש ההר, הדרדרה האבן לתחתיתו וסיזיפוס שב לעסוק במלאכה המפרכת וחסרת-התכלית.
פרשנויות על הסיפור מדברות על השלב שבו סיזיפוס מגיע לפיסגת ההר והסלע מתגלגל לו שוב למטה. בנקודה זו, יש לו, לסיזיפוס, לכאורה, רגע של נחת שבו הוא יכול לרדת מבלי להתאמץ ולעסוק בכל מלאכה שהיא.
אבל למעשה זה הרגע שבו הוא יכול לעכל את התהליך, להרהר ולהבין את המאמץ שעשה.

כשצלמים לוכדים תמונות – אין זמן רב למחשבה. כך גם עם יועצים, המגיעים לארגון ונחשפים באחת לאינפורמציה מרובה ולעתים אף סותרת.
לכן גם הצלם, גם היועץ, חייבים לעשות בדרך תהליך של עצירה, של מחשבה, התבוננות מחודשת והפקת לקחים.
לבדוק מה עבד, מה לא עבד, היכן הצלחנו והיכן היינו יכולים לעשות יותר, וללמוד כל הזמן, תוך כדי תהליך, איך אנחנו משפרים את עצמנו, כאנשי מקצוע.

ב.תפסיק לכוון אלי.
הקשר ההדדי בין צלם-מצולם ויועץ-נועץ:

לראות ולא לירות

יש במצלמה ובפעולת הצילום משהו שמזכיר ירי – החל משם הפועל באנגלית: שוטינג (Shooting), המשך בזום האדיר המכוון אל המצולם וכלה בצלב בכוונת המצלמה.

הפעולות הן דומות: לכוון, למקד, ואז להפעיל.

אבל המטרה היא הפוכה: לתת חיים, להעצים, להגיע ממקום של כבוד למצולם.

לראות ולא לירות.

צלם טוב יודע לתת למצטלם הרגשה מפרגנת, מרוממת, נאהבת, שמאפשרת לו להרגיש בנוח ולהיות באמת הוא.

ליצוק תוכן חי לתמונה, ליצור חיים.

בדיוק ההיפך מירי.

יחד עם זאת, אנשים רבים מרגישים אי-נוחות אל מול המצלמה, סוג של חדירה לפרטיות, מבט פנימה, שלא תמיד הם מוכנים אליו.

כאשר יועץ ארגוני נכנס לארגון לתהליך של אבחון והתערבות, מתרחשים תהליכים דומים. מגיע אדם זר, שקיבל גושפנקא מההנהלה להיכנס לארגון, לתצפת על העבודה, לראיין את העובדים, לקרוא חומרים. לכאורה יש פה מצב מאיים, שמעורר חששות, הן בשל הפעולה עצמה, של כניסה לתחום האישי, והן בשל התוצאות הצפויות, ביניהן שינויים מרתיעים, ארגון מחדש של סדרי עולם ואפילו, לכאורה, פיטורים.

יחד עם זאת, מטרתו של יועץ ארגוני טוב היא להעצים את העובדים, להגיע ממקום של כבוד, לתת הרגשה נוחה ולייצר תוצאות ששני הצדדים יאהבו.
לראות ולא לירות.
אינטימיות בין זרים :
הקשר בין הצלם למצולם צריך להיות חזק והדדי. למעשה זו פגישה אינטימית בין שני אנשים זרים ואם אין כימיה וקשר טוב, זה יבוא לידי ביטוי בתוצאה.
כמו בכל תהליך שדורש אינטראקציה בין שני גורמים, נדרש גם בצילום סוג של תיאום ציפיות; הכרות מקדימה לפני הצילום, שיחה על התהליך ועל הציפיות ההדדיות, וגם תוך כדי עבודה, הדרכה והכוונת האובייקט להגיע למקום הרצוי כדי לייצר מצבים ייחודיים, אמיתיים, לא מלאכותיים.
בשל האינטימיות הרבה המתפתחת בין המצולם לצלם במהלך התהליך, הכוללת חשיפה אישית וקילוף מסיכות ומחסומים, חשוב מאד לשמור על ה"ביחד", ולהקפיד על שמירת הקשר בין הצדדים. שיחת טלפון, קולות או כל התעסקות בדבר אחר תוך כדי, יכולה להקפיא את ההפשרה שנוצרה ולחבל בקשר האינטימי שנוצר.
ולמרות הקשר האישי, האינטימיות והחברות שלעתים מתפתחת, חשוב מאד להגדיר ולשמר גבולות ולהבהיר כי האינטרס המשותף הוא תוצאות מוצלחות ככל הניתן של העבודה.

גם בייעוץ ארגוני מתרחש תהליך מקביל – היועץ נכנס לארגון, נפגש עם אנשים ומהות הקשר שהוא יוצר איתם מכתיבה את המשך התהליך ותוצאותיו. ללא תהליך נכון של הפשרה, הכנה ותיאום ציפיות, עשויות להתעורר חרדות והתנגדויות שיפגמו בתהליך. מאידך – יצירת קשר קרוב ואישי מדי, ללא הצבת גבולות ברורה של מה כן ומה לא, יכולה אף היא לחבל בתהליך ולגרום ליועץ להגיע למצב של הזדהות עם הלקוח, להבדיל ממצב רצוי של אכפתיות ואמפטיה, תוך שמירה על גבולות והבנה של המערכת הארגונית הגדולה יותר.

אם רוצים שהתמונה תדבר, תפרוץ את הנייר המודפס ותעבור הלאה, אם רוצים שתהליך הייעוץ יעבוד, ויניב תוצאות מעבר לסימון וי, צריך לדאוג לפיתוח הקשר בין שני הצדדים. להגיע לתהליך מתוך אמפטיה או אהבה לאובייקט הצילום/ ייעוץ, לחפש בו את המעניין, היפה, להוציא ממנו את המקסימום.
לי צ'אן והלה, פרדס חנה 1999
אלדד מאסטרו מספר:

"הלכתי לצלם משפחה שגרה בטבע;
בחורה תימניה שהתחתנה עם בחור אנגלי וילדה לו ילדה. בעקבות הנישואים החליטה המשפחה שלה לנתק עימה קשר. במשך יומיים לא צילמתי אפילו צילום אחד.
פשוט ישבתי וחייתי איתם. אכלתי איתם, ישנתי איתם, טיילתי בטבע. ביום האחרון לי צ'אן שיחקה עם הילדה בטבעיות, ואז הוצאתי את המצלמה וצילמתי סדרה של צילומים.
מבין כל הצילומים שצולמו, בחרתי את הצילום הזה, הדפסתי ממנו 150 גלויות, נתתי לה והצעתי לה לשלוח אותם כשנה טובה לכל בני משפחתה, שלא דיברו איתה חמש שנים.
לי צ'אן כתבה הקדשה אישית לכל אחד בעט אדום, שמה בול ושלחה 100 גלויות.
חודש אחרי היא התקשרה לספר שבעקבות הגלויות היא קיבלה הזמנה, להגיע למסיבת החינה של אחותה, עם בעלה והתינוקת.
באחד הלילות קיבלתי ממנה טלפון ב-1:30 בלילה. מהצד השני של הקו היתה לי-צ'אן, ממררת בבכי, ומספרת בהתרגשות שהיו במסיבת החינה וכל בני המשפחה ניגשו אליה, חיבקו אותה ואמרו: "את לא מאמינה מה הגלויה הזאת עשתה לנו". עם אמא שלה היא אמנם לא דיברה במהלך החגיגה, אבל היא סיפרה שהאם רקדה מולה כשעה וחצי וצחקה. מאותו יום הקשר חודש.
האירוע הזה גרם לי להבין משהו על עבודתי כצלם של אנשים; צילום של אנשים, ולא משנה מאיזה תחום - דיוקן, אופנה, ביוטי, מחול, תיאטרון, – מאפשר לגעת בדבר הפשוט. צילום אחד בודד יכול לגעת ולהזיז רגשות, עמדות ופעולות של אנשים. לצילום יש ערך מוסף. הוא עובד הרבה מעבר לתמונה הבודדת".

מורידים מסיכות
בתור מבוגרים אנחנו קמים בבוקר, נעמדים מול הראי, מניחים עלינו את המסכה שאיתה נראה לנו שאנחנו במיטבנו ורק אז יוצאים לעולם.
אחד הסודות של צילום שעובד, צילום טוב, הוא לאפשר למצולם להסיר את המסכות שהוא עוטה על עצמו ביום-יום. גם למצולם אבל גם לצלם.

בצילום טוב, ובפרט בצילומי דיוקן, אנחנו מחפשים להגיע עם המצולם למצב שבו הוא משיל את המסכות ומתחבר למי שהוא באמת, נטול מסיכות.
הדוגמא הכי טובה לכך היא תצלומי ילדים. לילדים אין מסיכה. אפשר לצלם אותם אלפי תמונות ברצף, ובכל תמונה יתקבל אדם אחר.
הם יכולים להראות בצילום אחד כמבוגרים, באחר כתינוקות, לפעמים כועסים, לפעמים שמחים וכל אפשרות אחרת.
הם פשוט מביאים אותנטיות לתהליך הצילום ומסירים את המסיכות המעטות, במידה וקיימות, ללא שום בעיה.

אצל מבוגרים, לעומת זאת, ישנו קיבעון מסוים, מסיכה חביבה במיוחד, והצלם שעוסק בדיוקן חייב להגיע עם המצולם לאינטראקציה על מנת ליצור משהו אוטנטי, שיכול גם לרגש ולעבור הלאה.
מאסטרו מספר על פעמים בהם צילם אנשים שלא היו מסוגלים להשתחרר מהמסכות, לא היו מוכנים לשחרר את הפנים ולהתמסר למצלמה. במקרים כאלו הוא נעזר במראה גדולה, אשר אותה הוא מכניס לתוך שטח הצילום ומאפשר למצולם להתבונן בעצמו, תוך כדי מעשה. שיטה זו עובדת ברב המקרים, כיוון שמאפשרת למצולם להתמקד בדמותו ולשכוח את פעולת הצילום עצמה, ואז המסכות מוסרות מעצמן.

מיקרו ומאקרו: השלם הוא יותר מסכום חלקיו

כשאנחנו חושבים על ארגונים, אנחנו בדרך כלל מדמיינים משהו קר, בירוקראטי, חסר נשמה.
אנשים באים. אנשים עובדים. אנשים הולכים.
נכנסות תשומות (כוח אדם, חומרי גלם), עוברות תהליך ויוצאות כתפוקות (שירות או מוצר).
אין בדימוי הזה שום-דבר חם, נושם, מרגיש.
גם תמונה היא כביכול מדיום מוגבל, שטוח, ללא חומר וטקסטורה. מרובע עם מסגרת מוגדרת.
לכאורה שני אובייקטים חסרי חיים – ארגון ותמונה – אבל דווקא בשל כך, הם מעוררים בנו – יועצים ארגוניים וצלמים – את התשוקה והשאיפה להפיח בהם רוח חיים ולהוסיף להם מימד של חיות, תנועה ונוכחות

הוספה או החסרה?
"הצילום מהווה עבורי דרך לחשיבה, העמקה, ותרגול ההתבוננות. שפה המחברת טכניקה עם תוכן רגש ודמיון. היכולת להקפיא רגע חולף בחיים יוצרת הזדמנות לפגוש מידע החבוי עמוק בתודעה שלנו, ומאפשרת לו לצוף ולהתגלות" (אלדד מאסטרו)

צייר, ההוגה בראשו ציור, מתחיל מאפס – קנבס ריק - ומתמקד בתהליכי הוספה אשר לאט לאט בונים את הציור שהגה.
צלם עובד הפוך; הוא מכוון את המצלמה שלו אל עולם שלם ומחליט מה להשאיר ומה להחסיר. עבור הצלם, העולם כולו הוא תמונה אפשרית, אך על ידי תהליך של התבוננות, הוא בוחר במה להתמקד, מה להשאיר בתוך המלבן ומה להוציא ממנו.
כאמור, האסתטיקה של הצילום מבוססת על תהליך של החסרה וצמצום. תמונה מצולמת היא מלבן שטוח בלי חומריות. על מנת ליצור משהו מעניין חייבים לשחק עם המרכיבים הצורניים ועם האור ולייצר עניין ומתח ביניהם. לנסות ולראות אם אפשר לייצר מצבים שבהם יש תמונה בתוך תמונה, חלון בתוך חלון, סיפור בתוך סיפור, פנטזיה בתוך מציאות.

מיקרו או מאקרו ?
הצלם המביט במציאות עומד בפני החלטה בכל פעם שמכוון את עדשת המצלמה אל עבר אותה מציאות; מיקרו או מאקרו.
מחד, תמונה מעניינת היא כזו שמעוררת שאלות, סקרנות ומסתורין, שמשאירה הזדמנות למתבונן לפתח מחשבות ואסוציאציות משלו. תמונה עם סימני שאלה ולא רק סימני קריאה. ככל שהתמונה יכולה להתפתח ליותר כיוונים ברמת הפרשנות, היא יותר מעניינת, ואת זה אי אפשר לייצר כשעושים זום-אין (מיקרו) ומתמקדים בפריט אחד בלבד. בשביל זה צריך אורך מוקד רחב, אשר יאפשר לכמה אובייקטים להיכנס אל תוך המסגרת.
כך, לדוגמא, אם נצלם פנים של בחורה ללא כל אובייקט ברקע – המיקוד יהיה בפנים בלבד. ניקח את אותו דיוקן ונמקם אותו בתוך מסגרת כלשהי, לדוגמא בחורה מציצה מתוך אוטו, וכבר קיבלנו סיפור שונה, המאפשר לנו כצופים לשאול שאלות ולפתח אסוציאציות. ניקח עוד צעד אחורה ונמקם את המכונית בתוך רחוב סואן או לחילופין בתוך יער קסום – ושוב התמונה תקבל טוויסט מבחינת הפרשנות. הרעיון הוא לגרות את הדמיון של המתבונן.
מאידך, אותו צלם הבוחן את המציאות בעדשת המצלמה, צריך לדעת לשים גבולות, לא ללכת אחורה מדי, ולהכניס למסגרת רק את מה שהופך את התמונה לרלבנטית וטובה. מספיק פרטים שיגרו את הצופה להמשיך ולבנות את הסיפור בעצמו, אך לא יותר מדי.

השלם הוא יותר מסכום חלקיו

באופן שנראה מעט בלתי קשור, גם היועץ הארגוני, אשר מגיע לארגון שהזמין אותו, מסיבה זו או אחרת, עומד בפני אותה החלטה;
אבחון ארגוני הוא תהליך מורכב וארוך. יכול מאד להיות שהיועץ הוזמן בשל בעיה נראית לעין של ריבוי תלונות לקוחות. לכאורה, בעיה הקשורה לתחום נותני השירות בארגון. ואכן, היועץ יכול לבחור לטפל בנושא השירות נקודתית, מבלי לבחון את כלל המערכת בה פועל אגף שירות לקוחות. לעתים הבחירה ברמת ה"מיקרו", משמע רמת הצוות או הפרט היא בחירה נכונה, אך במצבים מורכבים ועל מנת להגיע לתוצאות משמעותיות יותר, יש לקחת מספר צעדים אחורה מהמקום בו מיקדו מנהלי הארגון את היועץ, ולבחון את המערכת כולה.
לעשות זום-אאוט, להניח לרגע לסימפטום של ריבוי מכתבי תלונה או לבעיה בתחום נותני השירות, ולבחון את סיפור המסגרת כולו. את הארגון, מחלקות ואגפים אחרים, קשרי הגומלין והממשקים ביניהם, ונושאים אחרים ברמת המאקרו כגון האסטרטגיה הארגונית (אולי כלל אינה ממוקדת שירות?), התרבות הארגונית (יכול להיות שנורמות העבודה המושרשות אינן תואמות את ערכי השירות הרצויים...) פוליטיקה ארגונית (האם אגף שירות לקוחות הוא אגף שבראשו מנהל חזק וכוחני בארגון, או שמא אגפים אחרים "לוקחים את כל תשומת הלב אליהם").
שאלות מסוג זה מתעוררות רק כאשר אנחנו מניחים למבט הממוקד בבעיה "המוזמנת" ועוברים לבחינה נטולת הנחות יסוד של המציאות הארגונית כולה. רק אז, לאחר אבחון ארגוני מעמיק, אשר בוחן את כלל החלקים הלוקחים חלק במערכת הארגונית, כולל הסביבה בה היא פועלת, רק אז ניתן לשים את האצבע על "הסיפור האמיתי", הבעיה אמיתית ולפתור אותה באופן יסודי.

אז מה יותר נכון?
ועל מה כדאי לנו להתמקד?
בצילום, הרבה יותר נכון אך קשה לצלם תמונת מאקרו, הכוללת מידע ופרטים רבים. אנשים שמצלמים תמונות, מעדיפים לרב לעשות זום-אין על הפנים של המצולם, להתמקד בהן. הפנים ממלאות את כל הפריים, וזה מרשים ויפה, אבל מאידך – חסר לנו מידע סביבתי ואין כל אינדיקציה לגבי הקונטקסט בו מצויות הפנים.
זהו פריים שמנותק מהסביבה בה הוא מצוי. לעיתים זה רצוי ולעיתים – גורם לתמונה להיות שטחית וחסרה.

ברגע שאנחנו עושים זום-אאוט ומכניסים לפריים פריטים נוספים, ניתן ללמוד הרבה יותר על האובייקט; זומינג-אאוט מאפשר לנו לבחון את האובייקט כולו, את הנוכחות שלו, שפת הגוף, האופן בו הוא מתנייד בסביבתו. כמו-כן, מבט רחב מאפשר לנו לבחון את הסביבה בה פועל אובייקט הצילום ולחפש בה אובייקטים אחרים, מעוררי עניין - המקום שבו הוא חי, נושם ועובד, אנשים שמקיפים אותו, ספרים שהוא קורא, מוסיקה ששומע.
ההתרחקות מהאובייקט מאפשרת לנו להוסיף מידע ופותחת פתח לאסוציאציות נרחבות יותר ורבדים עמוקים יותר. נוצרת סצנה מעניינת וניתנת-לפרשנות, אשר מרחיבה את התודעה שלנו.
מאידך, צילום מיקרו מאפשר הרחבה של הראייה ומאפשר לעין לתפוס, באמצעות העדשה, אובייקטים שלא היתה מסוגלת לתפוס אחרת. בעזרת המיקרו, אנחנו מרחיבים באופן מכאני ואופטי את היכולת הוויזואלית, ובמקביל מרוויחים סוג של אינטימיות עם אובייקט הצילום.

ההתלבטות האם לצלם מיקרו או מאקרו, היא משמעותית.
באופן כללי, צלמים מקצועיים ממליצים על מיקרו רק כאשר מדובר בסדרת צילומים, המאפשרת לבחון את האובייקט ממספר זוויות ראייה ומרחקים. במידה וקיימת רק אופציה אחת – עדיף לבחון את תמונת המאקרו הרחבה.
כתוצאה מכך, אחד הכללים החשובים ביותר עבור צלמים הוא לצלם פריים קרוב, ואז לקחת נשימה וללכת חמישה צעדים אחורה. ושוב לצלם. ושוב. עד שאנחנו מקבלים את כלל האינפורמציה הרצויה בהקשר לאובייקט הצילום.

ייועץ ארגוני עומד בפני אותה התלבטות בדיוק;
מהם גבולות האבחון וההתערבות שלי?
האם עלי להתמקד רק בתחום שבגללו הוזמנתי או שמא עלי לבדוק את הסביבה בה פועל תחום זה?
באופן כללי, כמו בצילום, הגישה הרווחת כיום היא גישה מערכתית, אשר ממליצה לבחון כל פרט ויחידה בארגון בתוך הקונטקסט בה היא פועלת ונמצאת.
גם כאשר יועץ מגיע לארגון כדי לבחון בעיה נקודתית, חובה עליו, כמו בצילום, לבחון את הסביבה בה נוצרה הבעיה הנידונה, לבחון קשרים של היחידה הבעייתית עם יחידות אחרות, או כל דבר אחר שיכול להעיד על היווצרות הבעיה.
גם במידה וההתערבות תהיה נקודתית בהמשך, האבחון, משמע המבט החודר על האובייקט, חייב לבחון את הסביבה המיידית שבתוך הארגון, כמו גם את הסביבה החיצונית לארגון, המשפיעה אף היא ומושפעת בהתאם מפעילות הארגון.
הרבה פעמים יועצים מגיעים לארגונים כי מבקשים מהם "תמונת דיוקן", ומגלים שבעצם נדרשת תמונה פנורמית רחבה.
במקרים כאלו, יועץ מקצועי, יודע לבחון הן את המיקרו, כמבוקש, והן את המאקרו, ובמידה ונדרשת התערבות ביחידות ארגוניות אחרות – להוציאה לפועל, ולו רק בכדי שההתערבות ביחידה המקורית תהיה אפקטיבית.
להתמקד בעובד בודד, במנהל בודד, ביחידה ארגונית קטנה, זה למעשה כמו לצלם תמונת פורטרט בעדשת טלה. זה הרבה יותר נוח, הרבה יותר מהיר והרבה יותר אינטימי. אבל מבלי שנבין איך נראה הגוף ובתוך איזו סביבה הגוף מתנהל – לא נוכל להאיר נכונה את הצדדים היפים יותר של הדיוקן.

חשיבה חיובית: לנפץ קבעונות ולהפוך בעיה להזדמנות.

Family photos depict smiling faces... births, weddings, holidays, children's birthday parties. People take pictures of the happy moments in their lives. Someone looking through our photo album would conclude that we had led a joyous, leisurely existence free of tragedy. No one ever takes a photograph of something they want to forget (One hour photo).

תמונות משפחה מציגות פרצופים מחייכים... לידות, חתונות, חופשות, ומסיבות יוםהולדת של ילדים. אנשים מצלמים את הרגעים המשמחים בחייהם. אם מישהו ידפדף באלבום התמונות שלנו, הוא עשוי להסיק שניהלנו חיי פנאי, שמחה, חיים נטולי-דאגות. אף-אחד לא מצלם רגעים שהוא מעוניין לשכוח (חיים בתמונות).

בנק התמונות
לכולנו יש במוח בנק של תמונות טובות, פוסטרים. מעין אב-טיפוס של מהם הנושאים והפרמטרים שמרכיבים צילום טוב. הבנק הזה מורכב ממה שראינו בתערוכות, בטלוויזיה, בפרסומות, בעיתונים בקולנוע או בכל מדיה אחרת.
בכל פעם שאנחנו ניגשים לבחון מציאות מסויימת, הן אם במסגרת צילום והן אם במסגרת ייעוץ, רצות לנו בראש מיליוני תמונות "טובות", וזה רק מפריע לנו לבחון את המציאות כמות שהיא. אותו בנק גורם לנו לרצות לחזור על דברים טובים שראינו ואחרים עשו. לשחזר הצלחות.
בפועל, הדבר הנכון לעשות, הן בצילום והן בכל תחום שדורש מחשבה חופשית ויצירה משמעותית הוא דווקא לשבור את הרצף "הטוב", להביא את הזווית האישית, המקורית, שאף אחד עדיין לא עשה ואף אחד עדיין לא ראה. לעשות מהבטן, מהתחושה ולא מהראש, מאותו בנק.
החוכמה היא להגיע נקיים, לחפש את הייחודי, את האותנטי, כדי לייצר משהו חדש וליצור שינוי.

יועצים ארגוניים פועלים אף הם, כמו כל בני האדם, מתוך ניסיון העבר, סיפורי הצלחה ודברים שעובדים. אך החוכמה היא להגיע לארגון ולבחון את הייחודי שבו, השונה שבו, האותנטי שבו.
כי מה שמתאים לארגון אחד ומה שעבד לפני כשנה, לא בהכרח נכון לארגון הנוכחי או לתקופת הזמן בה אנו פועלים.
במילים אחרות, גם הייעוץ וגם הצילום דורשים מידה מסוימת של ספונטאניות מתוכננת; אנחנו ניגשים לעבודה בצורה מתוכננת, חושבים על הפרויקט, מכינים אותו מראש כמו שצריך, בודקים את תנאי השטח, אבל יחד עם זאת, מוכנים לאפשרות שבפועל יתרחשו דברים אחרים, ספונטאניים, ומוכנים לזרום איתם.
משקפיים ורודים או אפורים: שינוי נקודת המבט
סיפור הכד הסדוק:

כפי שסופר על ידי הקדרית איילין לב ,מאמא אדמא קדרות.

היה פעם משרת שהיה נושא על כתפיו את שני כדי החרס שלו, תלויים על מוט עץ.
פעמיים ביום הוא היה עושה את דרכו מהבאר אל בית אדונו. אחד הכדים התבייש בגלל סדק שהיה בו,וכשהגיע המשרת אל הבית נשארה בכד רק מחצית מכמות המים שמלא בו ליד הבאר.
יום אחד שאל המשרת את הכד למה הוא עצוב? ענה לו הכד: "בגלל הסדק שלי,אתה לא יכול להביא את כל כמות המים לאדון". אמר המשרת שישים לב לדרך מהבאר הביתה,ויראה שרק בצד אחד שלה צומחים פרחים. "נכון ענה הכד".
"...ידעתי שיש בך סדק",המשיך המשרת ואמר,"לכן פיזרתי זרעים של פרחים לאורך צד אחד של הדרך,כדי שבחזרה מהבאר,המים המטפטפים ממך ישקו את הזרעים...
הסדק שלך הצמיח יופי כזה לאורך הדרך,וכל שבוע זר פרחים מכאן מקשט את הבית של האדון שלי."

לכל אייטם יש שני צדדים. גם בצילום. גם בייעוץ. על כל מצב אפשר להסתכל במספר דרכים, תוך מיקוד בהגדרת בעיה או בהגדרת הזדמנות. האופן שבו אנחנו בוחנים מצב – דרך משקפיים אפורים או ורודים – משפיע על האופן בו אנחנו מנתחים אותו, מתערבים בו, מצלמים אותו.

הצילום מציג סברס שעבר זמנו. מצד אחד, כולו היה אכול ורקוב, ונחשף בו חור בקוטר של 4 ס"מ.

אבל מבט על הסברס מהצד השני שלו, איפשר תוצאה שונה לחלוטין. השמש נכנסה לפרי החלול ויצרה אפקט מדהים של סברס שמפיץ אור.

התמונה ממחישה את התפיסה שהאמת היא בעיני המתבונן, וניתן למסגר מחדש כל מצב, צילומי או ארגוני, באופן שישפיע על התוצאה הסופית. האופן שבו אנחנו בוחנים את הסיטואציה משפיע על הפרשנות שלה.

על ידי זווית של התבוננות והעמדה, אפשר ליצור תחושות מנוגדות לגמרי בהפרש של שנייה על אותו אובייקט. נקודת המבט קובעת מה אנחנו רואים ואיזו מציאות אנחנו מצלמים.

יועצים ארגוניים עושים שימוש בגישת המחקר המוקיר (AI), אשר מאפשרת לארגון להתמקד בתהליכים חיוביים במקום בבעיות, ולתקן נקודות בעייתיות דרך בחינת הצלחות ארגוניות. במקרים אלו, כמו במקרה הסברס הפגום, אנחנו מנצלים את הפגם, את הסדק, את השלילי, כדי לראות דווקא את מה שחיובי בתהליך. הבנת הבעיה ומודעות לה, מאפשרות לנו לנצל אותה ולהפוך אותה ליתרון.

ספונטאניות מתוכננת:

לפעמים צלמים מגיעים עם תכנית עבודה מוגדרת מראש;
הם יודעים מראש איך הם רוצים לצלם, באיזה תלבושת, עם אילו אביזרים, באיזו תאורה.
לפעמים – התכנונים עוזרים ואכן יוצאים לפועל.
לפעמים – מגיעים לשלב הצילום ומבינים שזה לא זה. משהו לא מסתדר וברגע האמת, התכנון אינו מתאים. במקרים כאלו, חשוב מאד להשתחרר מקיבעונות ותכניות מוגדרות מראש ולזרום עם המצב החדש; לפתוח את העיניים, לחפש מידע חדש, הזדמנויות חדשות, סיטואציות חדשות, המאירות את האובייקט באור אחר, הולם יותר.

אירנה אוסוסקין

אלדד מאסטרו מספר: "במסגרת עבודה מוזמנת, נסעתי לצלם עטיפה לספר של אירנה אוסוסקין. הבאתי איתי ציוד תאורה והקמתי סטודיו באתר הצילומים שהיה בביתה של אירנה. לאחר מספר ניסיונות בתאורה מלאכותית, הרגשתי שאני לא מקבל את התוצאה הרצויה ואז החלטתי להניח לכל התכניות מוקדמות, ולצלם את אירנה בתאורת חלון. התוצאה, שלא עשתה שימוש בציוד ובתכניות המוקדמות, מצאה חן בעיני והיא זו שהופיעה על כריכת הספר.

גם יועץ שמגיע לארגון מגיע עם תכנית עבודה כלשהי, עם הנחות יסוד מסוימות לגבי אותו ארגון, עם אמונות לגבי מה עובד ומה פחות.

במקרים רבים, מידע כזה יכול מאד לעזור ליועץ במהלך העבודה, אבל יועץ טוב ומקצועי, יודע להשתחרר מהמידע ומהניסיון, לפחות בשלבים מסוימים של העבודה ולבחון את המצב והארגון כאילו היה "טבולה רסה", בבחינת אורח לרגע רואה כל פגע.

אחד היתרונות שיש ליועץ חיצוני על פני יועץ פנים-ארגוני, היא אותה היכולת לבחון את הדברים מבלי להכיר לעומק את הנפשות הפועלות, מבלי לשחות ברזי הפוליטיקה הארגונית, מבלי לשמוע כל שביב של רכילות וכל שמועה שרצה במסדרונות.

דווקא הניקיון הזה מאפשר לו בחינה נכונה של הדברים, ומאפשר לארגון לקבל תמונת מצב שונה ואותנטית יותר, ממה שהיה מקבל אילולא עשה שימוש בשירותיו של גורם חיצוני.

מחשבות בין השמשות

דברים שרואים מכאן לא רואים משם